אחד הפטנטים של ההפרטה במערכת החינוך הוא התל"ן – תוכנית לימודים נוספת. התל"ן נולדה בלחץ ההורים, לאחר שקיצוץ של אלפי שעות לימוד ממערכת החינוך, הביא להיעלמות כמעט מוחלטת של שיעורי ההעשרה בתחומי האמנויות, המדעים, התקשורת וכד'. למרות שהתל"ן ממומנות ברובן בכספי מדינה, הפיקוח עליהן רופף ותרומתן לקידום התלמידים אינה נמדדת כלל. כך למשל, תרומת קרן קרב, המבצעת זה כ-15 שנים, תוכניות העשרה בעשרות יישובים בעלות של מאות מילוני שקלים [שליש על חשבון האוצר, שליש על חשבון הרשויות המקומיות ושליש משלמים ההורים], מעולם לא נבדקה בקריטריונים הישגיים, ומלבד דיווחים על מידות שונות של שביעות רצון, לא ניתן לקבוע אם ההשקעה העצומה שנעשתה נשאה פירות כלשהם.
עיקר תרומת התל"ן היא אספקת כוח עבודה זול למערכת החינוך. בזכות התל"ן נוצרו שתי קטגוריות של מורים: מורי תכנית הליבה, שהם מורים סוג א' המלמדים במסגרת תכנית הלימודים הרשמית ומועסקים בהתאם להסכמי העבודה עם ארגוני המורים ולצדם התל"ניסטים – מורי תכנית הלימודים הנוספת [תל"ן] המועסקים בחוזים אישיים, בדרך כלל בשכר "פר שעה", באמצעות עמותות, או חברות קבלניות. התל"ניסטים הם מורים ללא זכויות, ללא קביעות, וללא חופשות, שאין מי שידאג לזכויותיהם. ארגוני המורים, המגנים בחירוף נפש על "מורים ועובדי הוראה" ומשביתים לימודים במאבקיהם הצודקים על שכרם, מתייחסים בשוויון נפש למורי התל"ן ומפקירים אותם לחסדי המעסיקים. משרד החינוך עוזר המתייחס לתל"ן כאל תכנית חורגת, אינו מגדיר אותם כמורים אלא כ"מדריכים" ואת הפעולות שהם מבצעים במסגרת התל"ן הוא מגדיר כהדרכה ולא כהוראה. אדם יכול להיות מורה למתמטיקה בשעות "הליבה", אבל כשילמד מתמטיקה באותו בית ספר במסגרת התל"ן הוא ייחשב מדריך בלבד. שכרו יהיה שונה, ובדרך כלל הוא לא יזכה לשום הטבות סוציאליות, לחופשות או לקביעות. נוכח ההפקרה הכפולה הן של משרד החינוך והן של ארגוני המורים – הדרך היחידה של התל"ניסטים לשפר את מעמדם היא להתארגן ולהתחיל להיאבק להכרה במעמדם ובזכויותיהם
