יום רגיל, כפר קטן, שמש כתומה יורדת אל הים, על גבעה מתחת לעץ זית 
יושב רועה צאן ומסביב כבשים ועזים. אימא מניחה ילד בעגלת סופרמרקט ונעלמת בדלת הכניסה. איש במכונית מפוארת מול שער חשמלי שנפתח לחצר של וילה גדולה. זקנה בבגדים שחורים חוצה את הרחוב, ילד מחכה על המדרכה ומחזיק משאית מפלסטיק. זוג תיירים מושך כסף מהמכשיר האוטומטי שמחוץ לבנק.
הרועה על הגבעה נראה כמו תמונה פסטוראלית, אבל יכול להיות שנמאס לו מהזבובים, מהריח של הכבשים ובכלל מלהיות רועה במקום קטן בעולם. האימא בסופרמרקט יכולה ליהנות מהסופר הממוזג, ויכולה באותה המידה גם להיות לחוצה, עצבנית וכעוסה. האיש במכונית המפוארת אולי אוהב לחזור הביתה ואולי לא כל כך. האלמנה בשחורים אולי עצובה ואולי עכשיו יותר טוב לה מאשר קודם. הילד שבחוץ, זוג התיירים, הנשים שיושבות בקפה או נהג המונית, איך אפשר לדעת מבחוץ מה באמת עובר על האנשים?
השאלה האם אנחנו מאושרים היא חמקמקה, מורכבת, מרגיזה, והרבה אנשים אפילו לעצמם לא מוכנים לגלות את התשובה.
בגיל שמונה עשרה סיימתי שלוש עשרה שנים של חינוך רשמי ומסודר. במהלך שנים ארוכות אלה, אני לא זוכר ששאלו אותי אפילו פעם אחת על מצב האושר בבית. כן שאלו על מקורות ההכנסה, על שנות הלימוד של ההורים, על מספר החדרים בבית ביחס למספר האחים, אבל אף פעם לא שאלו את השאלה הכל-כך בסיסית - באיזה עשירון של אושר אנו נמצאים?
כשהתחלתי לצאת עם בנות ופגשתי את ההורים שלהן, גם הם תמיד התעניינו לדעת מה ההורים שלי עושים אבל לא אם הם אנשים מאושרים.
במסע בעקבות האושר במקומות אחרים בעולם, מצאתי שההתעלמות ממנו היא לא רק במשפחה שלי או בבתי הספר בהם למדתי, אלא היא תופעה הרווחת בכל העולם, משהו שקשור כנראה לדפוסי החשיבה האנושית. בכל העולם אנשים מוצאים את עצמם במרוץ קדימה להשיג יותר, לדעת יותר, למצות יותר את הפוטנציאל האישי. יש לחץ עצום, במקרים רבים דווקא מההורים, להתאמץ ולהגיע ראשונים לקו הגמר של המרוץ, אלא שלמרבה האכזבה קו הגמר ההישגי זז קדימה כל הזמן. לגבי מידת האושר, נדמה שיש קשר של שתיקה, מעטה של סודיות ומנגנון מאוד מוצלח שדחק אותו לפינה.
החלטתי להקפיא את כל תוכניותי האחרות ולהתמקד בחידת האושר בלבד. רציתי גם דברים אחרים, אבל זה היה הדבר הכי חשוב שהיה חסר לי. רק לאחר שנים רבות, פתרתי את השאלה מדוע בכל העולם לא אוהבים לשאול על הנושא הזה שקוראים לו אושר. אנשים מתעלמים מהאושר כי מהסביבה שבה גדלנו למדנו שיש דברים יותר חשובים, ואנשים לא שואלים אחד את השני, כי את השאלה הזו הם גם לא שואלים את עצמם.
האם קיבלתם מההורים שלכם (בהתנהגות, לא במילים) חינוך שלא לסבול זה דבר חשוב? שלחץ, תלונות וביקורת, בסופו של דבר יגרמו לכם להיות לא מאושרים? האם חינכו אתכם שהתרופה הכי טובה לכל המחלות היא לאהוב את עצמכם ולהאמין באמת שהכי חשוב זה להיות רגועים מבפנים?
אפשר להיות רועה צאן, אימא עם ילד בסופרמרקט, איש עסקים, מומחה לבזיליקום או סולל כבישים. האושר הוא לא מה אנחנו עושים בחוץ אלא מי אנחנו בפנים. כולם רוצים להיות מאושרים אבל רבים מדי מסתפקים בלרצות בלבד, ומתייחסים אל האושר כאל משאלה.
בלימודי האושר אין חוקים ואין ציוויים, והמטרה היא לא להוסיף עומס נוסף על החיים, אלא לפשט ולרכך את השגרה היומית. שיהיה נחמד להתעורר בבוקר ונעים להירדם בלילה. שנדבר יותר בחופשיות, שניגע יותר, נרקוד יותר ונאהב אחד את השני בסבלנות ובאופטימיות גם בתקופות היותר קשות.
לאתר הבית של טאו'ס יוון, www.taos-greece.com
