רוח החינוך וחינוך הרוח - מעורבות הורים בחינוך מנקודת מבט רוחנית

 

 

במאמר זה נבקר בשדה החינוך ונתבונן בו במרחבי הרוחניות. ננסה לבחון מה מייחד כל אחד מן השניים, מה נדרש מן ההורים כדי להיות אנשי חינוך רוחניים, ומה מתבקש מן ההורים בהקשר זה בתרומתם למערכת החינוך.

 

חלק א: סימפוניה של אור: רוחניות וחינוך

רבים בעולם תוהים מהי "רוחניות?" האם היא משהו שנמצא מעבר למה שאנו חווים בחיים הרגילים שלנו או שאולי היא אינה קיימת בכלל? מה הקשר בין רוחניות לבין דת, אמונה וקבלה?

הייתי רוצה להציג מספר הנחות יסוד שעליהן ניתן לטוות את קורי הרוחניות כאשר אנו מתבוננים בתהליך של המעבר מעולם החומר אל עולם הרוח:

• רוח היא למעשה הצד השני של החומר הגשמי, המיוצג על ידי המעטפת החיצונית, בעוד שהרוחני הוא המהות הפנימית זו הנותנת חיים.
• הרוחני כמהות פנימית היא הצד הנסתר של המציאות.
• הצד הנסתר הוא שורש בריאת המציאות ומכאן מהווה הוא את נקודת האמת.
• כל בני האדם בהיותם בתוך העטיפה הרוחנית של המציאות שואפים מטבעם אל הטוב ואל האור.
• הנסתר מהווה סוד שמעבר להכרתנו הרגילה ביום יום, מציאות על-חושית שיש בידה לאפשר לנו להיות אנשים שלמים יותר.
• סקרנות האדם מניעה אותו לגלות את המשמעות של חייו בעולם החומר, על ידי שאילת שאלות קיומיות. תהליך כזה  של גילוי הפנימיות של המציאות הרוחנית, שהיא מעבר לראייתנו, מחייב את האדם להשתנות ולשנות את דרך הראייה שלו של המציאות.
• כאשר האדם בוחר להימצא בגלוי בהוויתו הרוחנית, עליו לוותר על החשיבה הרציונאלית כדי לשמוע את קולה של הנשמה שלו, המצויה בתוך נשמת החיים.
• הקשבה כזאת מאפשרת לאדם להכיר את התמונה השלמה של המציאות ואת הסיבה האמיתית והעליונה העומדת מאחורי האירועים.
• בחירה בדרך חיים רוחנית המלווה בהכרת האמת מעניקה את היכולת להבין מה טוב בכל דבר באופן שמביא לשלמות ולאושר.
• חיים שלמים של רוחניות מאפשרים לאדם להרגיש אחדות עם כל דבר ואהבה כלפי כל דבר. חיבור כזה מאפשר לאדם תפקוד טוב יותר בעולם החומר.

 

רוחניות ודת: אנשים נוטים ליצור בלבול בין רוחניות לבין דת, ואכן שניהם מושגים מופשטים. הדת היא מערכת אוניברסאלית קבועה של אמונות בכוח אלוהי וקיום קולקטיבי ומשותף של פולחנים וטקסים. "בעוד שדת מוגדרת כמערכת אמונות ומחשבות הנתפסת כאמת מוחלטת, והיא מצביעה על מחויבות האדם להזדהות עם משהו ממוסד, הרי שהחוויה הרוחנית מציעה התמרה של המודעות האנושית." (טולה, א', 2006). אמונה רוחנית אמיתית מכירה, כי כל דבר הוא אפשרי ואין צורך בהוכחה, יש מקום שהוא פשוט מקום של קבלה.  רוחניות כזאת היא חקירה מתמדת של האדם האינדיבידואל אחר דרכי החיבור שלו אל ישויות גבוהות ומציאת בסיסים המתאימים לו לאמונה, ללא תלות בצורות מאורגנות ומוסדיות.

רוחניות חילונית ורוחניות דתית: הדלאי-למה (רוול, ז'.פ. וריקאר, מ', 1998) אומר, כי בעוד שהחילוניות מפרשת את מימוש תכלית האדם בשקידה על פיתוח האינטלקט ועל צבירת הידע, הרוחניות החילונית מביאה את הפאן הרוחני, ומבקשת להפוך את בני האדם לאנשים טובים יותר ללא שום כפיפות לדוגמה או לאמונה. בהמשך הסקאלה הרוחניות הדתית מרחיבה את ההגדרה של אהבה לזולת, יושר, נדיבות וחמלה המושרות כולן על ידי גדלות הרוח והנשמה של האדם.

רוחניות, על פי הרב לייטמן, היא השפעה טהורה מאדם לאדם או מאדם לבורא והיא מגיעה מלמעלה, משורש הנשמה של האדם. לימוד חכמת הקבלה מאפשרת לאדם להזמין אליו אור מיוחד שבורא בו תכונה שנקראת רוחניות היא כוח של נתינה ואהבה ושפע ללא שום מחשבה לתועלת אישית. כדי להזמין את האור ולהתחבר אליו ישנן עשר הספירות ש"הן הצינורות שדרכם אנו חווים את אלוהים, הן נחשבות גם כלים וגם אור". (Ribner, M' (2000)), הן אבני הבנין של הטרמינולוגיה הקבלית המספרות סיפור ומנצנצות ומאירות כאבן הספיר. המימד הרוחני שבכל אדם, מתחלק לארבע רמות, הראשונה היא נפש, הנחשבת הבסיסית והפיסית ביותר. הרמה הבאה היא רוח, ומכאן מקור המילה "רוחניות" המבטאת את השאיפה להתחבר אל הרובד הזה. לאחר מכן יש את רמת חיה המחברת לרמה גבוהה עוד יותר. והרמה הרביעית והגבוהה ביותר היא נשמה.

את האפשרות של נוכחות אחרת בחיינו - הרוחנית המחזקת אותנו, נוכל לפגוש בסיפור הבא. זהו סיפור נהדר על אדם שחלם לילה אחד שהוא הולך לאורך החוף יחד עם אלוהים. בעומק השמיים הבחין האיש בהבהובים של אירועים מחייו. בכל אירוע כזה, התבונן האיש וראה שני זוגות של עקבות כפות רגליים בחול. אחד שהיה שייך לו ואחד שהיה של אלוהים. כאשר האירוע האחרון של חייו הבהב לפניו, הוא הסתכל לאחור על עקבות הרגליים בחול. הוא ראה שפעמים רבות לאורך השביל של חייו היה רק זוג אחד של עקבות. הוא ראה שזה קרה ברגעים הכי עצובים של חייו. הדבר הטריד אותו מאוד והוא שאל: "אלוהים, אתה אמרת שכשאחליט ללכת אחריך, אתה תלך עמי כל הדרך. אבל ראיתי שברגעים הקשים של חיי, יש רק זוג עקבות אחד. אני לא מבין למה דווקא כשהייתי זקוק לך יותר מכול, עזבת אותי."

ואלוהים ענה: "בני היקר, אני אוהב אותך ולעולם לא אעזוב אותך. דע לך שבימי הניסיון והסבל, כשראית רק זוג אחד של עקבות, היו אלה צעדיי, נשאתי אותך על כפיי".

 

נוכל לשאול את עצמנו מדוע לחיות בדרך רוחנית? אם אנו פוגשים בנקודה בה אנו חשים כי עוד לא מיצינו הכל, ושיש עוד חוויות, ידיעות ורגשות, או מידה של אושר שעוד לא הכרנו אותם. אם אנו פוגשים את הרצון שלנו להכיר את האמת, להקטין את הלחץ והסבל ולשלוט על חיינו, להשיג חיים עמוקים יותר, מלאים יותר וטובים יותר.

בהקשר הזה, אמנות החינוך היא זו המבקשת לסייע לאדם לממש כהלכה את התכלית הטבועה בטבע שלו (אלוני, נ' (1998)). יכולות האדם תורגמו לאינטליגנציות, כמו זו השכלית או האינטליגנציה הרגשית המעניקה מודעות לרגשות שלנו ושל זולתנו. זהר, ד' ומרשל א' (זהר, ד' ומרשל, א' (2001)) מדברים על סוג שלישי של אינטליגנציה, היא האינטליגנציה הרוחנית. אינטליגנציה עילאית זו מאפשרת לנו להתמודד עם בעיות של משמעות ושל ערך ולראות את מעשינו ואת חיינו בהקשר רחב יותר, עשיר יותר ומשמעותי יותר.

מחויבות רוחנית בחינוך מגביהה את מבטינו אל מה שמעבר. כאשר הילכתי ברחובות העיר האיטלקית וראיתי את המלאכים על הקירות, חסונים בפיסולם, מזכירים את מבט הילד הנוכח נעדר בשלמותו, ראיתי בהם את מבט המלאך, הנעדר, שנוכל אנחנו לרצות לעשותו לנוכח יותר. לדעת את הילד או את הילדה משמעו להכיר את מהותו היסודית, על הפנים ועל החוץ שלה, על איכויותיו השכליות, על כמיהותיו הרגשיות, על כישרונותיו הפיזיים ועל הליכתו הרוחנית בדרך הנשמה. כל אלו, בין אם היא גלויים הם או שנחבאים עדיין מקיימים את מטרת החינוך.

והיכן החינוך נחבא? האם מצוי הוא בתפילה האישית שלנו להגשמת המשאלות הקטנות? ואולי בעשייה הנמרצת שלנו ליצור חברה טובה יותר? האם עלינו ללמד את הילדים את מה שהם רוצים לשמוע או את מה שעליהם באמת לשמוע כמו את המתווה הרוחני המיוחד?

 

 

השתתפתי בכנס בינלאומי באיטליה שעסק בחינוך ובפילוסופיה. במהלך כל הכנס לא שמעתי בכי של תינוק שיזכיר את סיבת החינוך. בעיר היפה הזאת שעתיקות מתוקה מארחת את המבקרים בה, הילדים חבויים בעגלות או במיני בדים מסוג מודרני המסתירים אותם כדי לחסוך למבוגרים את נדנודיו של העולל הקטן. שלושה ימים שלא ראיתי ילדים רק שמעתי אודותם. וכך אנו, אנשי חינוך מוכשרים ובעלי ניסיון עשיר במיוחד, המייצרים תיאוריות חינוכיות למכביר כיצד להערים על הילדים בדרכי נעם ולחלצם מבור הבערות כדי להטבילם בבאר היצירה והחוכמה. אולי הילדים משמשים עבורנו אזכור לתום הראשוני, לאנושיות הבתולית והרעננה השופכת עלינו את מי הנעורים ועל ידי כך גואלת אותנו מפצעי העתיד. אולי הילדים הם ההזדמנות שלנו להיזכר ברוח, זו שאנו כמהים אליה, אך לא תמיד בעלי יכולת אמיתית להשיבה אל הילדים?

 

ובכן, לנגד עינינו, הרוחניות והחינוך, אפשרות הרוח בחינוך והזדמנות החינוך של הרוח. באומרינו חינוך, מתכוונים אנו למראה הנשימה האחת של איש(ת) החינוך על רקע מרקם חייו ולכל ערכיו המתגלמים בה. כאשר אומרים אנו רוח, מתכוונים אנו לאיכות נשימתו האחת על כל אדוות ההשפעה שהיא יכולה להן. הריקוד העדין המתקיים בין הבל פיו של איש החינוך המסור לבין תלמידיו, מקיים את כל רפרטואר הריקודים הבאים. כאשר המחנך המחויב ישקוד על הפרחת הרוח בשממת החינוך, אז יראה את חובתו לטפח גם את רוחו של התלמיד, בד בבד עם פיתוח רוחו שלו.

 

חלק ב: מסעותינו בעץ החיים: טוויית הורות רוחנית בעץ הספירות

 

עץ החיים הוא מדריך שימושי לחיים, כדי להבין מאיפה באנו ולאן אנו מקווים להגיע. עץ החיים מייצג את האדם בשלמותו כיצירה, ואת האדם כמייצג את העולם ומלואו. כמו עץ החיים, האדם העומד על האדמה נמצא בכל העולמות, ראשו מחובר לאור אינסוף, ורגליו עומדות נטועות בתחתית עולם העשייה. מי מאיתנו אינו שואף לטפס על עץ כזה או לרצות להיות כמוהו?

כשהייתי קטנה וטיפסתי על עצי התות. כאשר חזרתי וכל פני שחורות, עדיין לא יכולתי לדמיין את משמעותו של הפרי. לעץ פירות שהן סמל לילדיו, מעידים הם על פוריותו, והוא דואג להם כמידת יכולתו.

 

מדוע שנרצה להשקיע בילדינו כל כך? כי הם מזכירים לנו את אפשרויות הרוח האינסופיות. "יום אחד כאשר הלכנו לבקר בגן החיות, התיישבתי תחת עץ והקשבתי לפכפוך הנחל הזורם, בעוד ילדיי השתעשעו להנאתם בעוברם מצידו האחד של הנחל לצידו השני. לפתע, פשטה בי הידיעה, כאם וכאדם, שהגעתי למקום מיוחד. היה זה אחד מאותם רגעים מושלמים בו צפיתי בילדיי כששמש נעימה מחממת את התמונה המיוחדת. הילדים נופפו לי מרחוק לשלום באהבה, בחיבור מיוחד, כמו ירדו באותו רגע מן השמים, להזכיר לי את העונג המובטח שבקיום" .

 

בזכות הילדים, אנו אנשים החינוך וההורים, כמו הארי השואג בקהל לקוחות נאמנים בגן החיות ומחיאות הכפיים המובטחות לו מתפזרות בחלל, כך נרצה לעשות את מעשינו בעולם באופן הנכון כדי לזכות בהכרת עצמנו המלאה. רבים יקראו למנהג מעין זה ייעוד, בו האדם חי את עתידו, מגשים עצמו מן הכוח אל הפועל. באומץ לב עלינו לחדש בימינו את העיקר ולחדש ימינו כקדם כדי לשוב למקורות מנשבי רוח. גדולתינו היא בהורדת השכינה ומה שמסמלת היא, בחיינו הותיקים והמוכרים.

 

בעוד שאנו חלוקים על מטרות החינוך ועד כמה עליהן להיות רוחניות, אנו גם שרויים במחלוקת בדבר האחריות החינוכית על חינוך הילדים – האם היא של ההורים או של המורים?. בהקשר הנוכחי, נמקד את מאמצינו בהורים.

ההורים הינם הדמויות המרכזיות בחייו של הילד מיום הולדתו. גם אם לאחר מספר שנים הילדים רואים פחות את הוריהם הרי שהמשפחה היא הסביבה שאליה קשור הילד בחושיו, בהרגליו, ביודעו שזהו המקום האחד של מנוחה ושל חום.

 

אם נרצה כהורים לחנוך את דרכי החינוך שלנו נשקוד על החיבור של החינוך עם הרוח באופן שיכול להיארג במפגש של המציאותי עם החוכמה העתיקה שהתברכנו בה. דרך מסע אמיתי נוכל לגלות את סודות החיים היונקים ממקורות מסורתיים ומתורת הסוד היהודית. נוכל לכונן את חיינו על פי עשר הספירות ובעזרת מושגים קבליים ולתרגם אותם למושגים של היומיום של חיינו שיאפשרו לנו לבנות את מפת החיים והחינוך.

 

בספרי "סימפוניה של אור – מסעותיי בעץ החיים" ניסיתי לשלב את האמירות של ילדיי במסגרת הספירות של הקבלה. זכייתי הייתה לזהות את דרך החיים הרוחנית שלהם שיכולה הייתה להוות הדהוד לפעולות החינוך הרוחניות שניסיתי להשרות אותם בהן. כאן נתבקש להתבונן בילדינו בקפדנות ראויה ולבחון את הדהוד מעשינו בהם ואת איכותם האמיתית בכלל.

 

אם כן, כיצד נסייע לילד או לילדה לעצב בו או בה את תודעת אלוהים הפנימי שלו או שלה ללא הכרח להאמין דווקא באלוהים דתי? כיצד נפתח הורות רוחנית המשלבת את ההיבטים שדיברנו בהם קודם גם ממקום של פעולה אקטיבית וגם ממקום של מניעה: להישמר מן השפה התרבות הקלוקלת, להיזהר מן הדימויים שאינם מטיבים לילד ונחרטים הם עמוק בתודעתו.

 

הורות כזאת ראויה להיות זכות לנמצאים בה, וחובה לבוחרים בה.

 

חלק ג: טבילת האש: הורים בעשייה החינוכית

 

"זה עתה עליתי

מקרקעית האגם, אומרים פניו

של הברוזון הקטן." (שיר הייקו)

 

כדי לזמן תהליך של רוח בחינוך כנאמר, עלינו לעבור את טקס הטבילה, בתוך הפנימיות של המציאות, לצלול אל תוך קרקעיתו של העולם כדי לזכות בגילויו ולהמריא בזכותו למעלה. זוכרת אני חוויה בכנסייה, בחשכת הודו של בנין ישן המפזר אותותיו בריח מקודש של פיסות הזהב העוטרות את צבעי הסגולים והורודים. במקום זה בו אנשים אדוקים מכבדים את הרגע, את האפשרות של כוח עליון, מאמינים בעולם רוחני נסתר שייתן את האות שלו לפעולתם בעולם הזה. באחד הרגעים ראיתי כומר מלא טובה אישית מסמן לאנשים לקרוב אליו. ניגשתי אליו עם עוד מספר אנשים והוא פצח בתפילה בשפה לא מוכרת שעוצמת המילים שלה הובנה מתוך אדיקות האמונה. עוד בטרם חיברתי את בליל המילים עם המראות ועם האווירה פתאום עפו לעברי מספר טיפות קדושות שצרבו את גופי כמו חותם נצחי שהיה יכול להכריע את דרכי הרוחנית לעד. ובהורות, האינטואיציה הטבעית שלנו כמו חתומה בסלע, חותמת אהבה ללא תנאי לילדינו. איתנות הדעה שלנו בהתערבות בבית הספר לפעמים רומסת עולמות שלמים של מורים מחויבים הרואים במלאכתם בכיתה עבודת קודש. דווקא אז עלינו לזכור את מקומינו לצד המורים.

 

כאשר הייתי מורה הייתי צריכה ללחום את מלחמתי כנגד חזית ההורים. זוכרת אני את ישיבות ההורים הסוערות בהם היו הורים שביקשו ללמד תורה בדרך הרבה יותר ביקורתית וספקנית לגבי התכנים בעוד שהאחרים הביעו תרעומת על הבקשה ללמד ביקורת לפני לימוד הדבר עצמו. עמדתי בצד לפעמים חסרת אונים בויכוחים מעין אלה שוכחת את כוחי כמורה למול הד ההורים הזועק בקול, שמעתי אותם ונידמה לי שלא תמיד הורים אלו דיברו מן המקומות הרוחניים שדיברתי בהם קודם. במקרים אחרים הופעלו עלי לחצים מצד הורים לשמור במיוחד על ילדם בטיול השנתי או להעדיף ילד זה על ילדה אחרת ללא סיבה הנראית הגיונית לעין המחנך השקול ואני ברגעים כאלה הייתי נותרת כקרבן בידי אריג המתח שהם יצרו.

 

יש לפעול במשנה זהירות כאשר מדברים על פעילות הורים בבית-הספר ובמערכת החינוך ולעשות זאת באופן שישמור על האיזון של דמיון ויצירתיות בצד ביקורת וכבוד שיאפשרו לאנשי החינוך שבשטח לשמוע ולהקשיב באמת.

 

חשובה עד מאוד התערבות ההורים בבית-הספר.

חשובה עד מאוד התערבות ההורים המתערבים מתוך מעורבות.

חשוב עד מאוד שמעורבות ההורה תהיה מונעת על ידי הרצון להיות מעורב.

חשוב שהרצון להיות מעורב ינבע מתוך רצון להתפתח.

חשוב שהרצון להתפתחות יכוון לקראת התפתחות רוחנית.

חשוב שיהיו הורים שמוכנים לעשות את כל אלו.

חשוב שהרצון להתפתחות ולהיות מעורב ישלב רצון ליצור חיבור משותף כדי לפעול ביחד.

חשוב שהרצון ליצור חיבור משותף יתקיים בישירות ובפתיחות ולא בדרכים עוקפות.

 

הרימו עוגן וצללו עמוק עד שניתן כדי להרים את אפכם בגאווה על כי נגעתם, על כי אתם יכולים להריח יותר, את מה שמסביב. זו ההזדמנות לשיפור במשפחה. זו ההזדמנות לשיפור במערכת החינוך – בזכות הורים שכאלה.   

 

 

ביבליוגרפיה:

·         אלבוים, ד' (2007). מסע בחלל הפנוי אוטוביוגרפיה רוחנית. ארון ספרים יהודי. תל-אביב: הוצאת עם עובד

·         אלוני, נ' (1998). להיות אדם –דרכים בחינוך ההומניסטי. תל-אביב: קו אדום הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 28

·         בובר, מ' (1976). אור הגנוז סיפורי חסידים. ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן

·         בירקאן, ט' (2009). סימפוניה של אור – מסעותיי בעץ החיים. תל-אביב: הוצאת נוצה וקסת

·         הנדרסון, ה.ג. (1987). אל פסגת הפוג'יסטו  מבחר שירי הייקו ומבואות. תל-אביב: ספריית פועלים, עמ' 24

·         זהר, ד' ומרשל, א' (2001). אינטיליגנציה רוחנית  אינטיליגנציה עילאית. ירושלים: הוצאת כתר, עמ' 13-14

·         רוול, ז'.פ'. וריקאר, מ' (1998). הנזיר והפילוסוף הבודהיזם בימינו. תל-אביב: חרגול הוצאה לאור, עמ' 149-150)

·         טולה, א' (2006). ארץ חדשה להתעורר לתכלית חייך. תל-אביב: אופוס הוצאה לאור, עמ' 17

·         צ'ופרה, ד' (1999). שבעת החוקים הרוחניים להורים כיצד להוביל את ילדיכם להצלחה ולהגשמה. תל אביב: מודן הוצאה לאור

·         Ribner, M' (2000). New Age Judaism Ancient Wisdom for the Modern World. Deerfield Beach: Simcha Press: Pp. 37-38, 46.