עומס השילוב

דרישת המורים להקטנת מספר התלמידים בכיתות מוצגת בתקשורת כדרישה 'מתפנקת'.  כלכלנים למיניהם מביאים שוב ושוב נתוני מהמזרח הרחוק בעיקר, שמוכיחים כי ניתן להגיע להישגים לימודיים גבוהים גם בכיתות גדולות של יותר מ-40 תלמידים בכיתה. הנתון העקרוני שהכלכלנים מתנגדי הכיתות מתעלמים ממנו הוא, שבניגוד למערכות החינוך במזרח הרחוק, במערב ובשנים האחרונות גם בישראל, הוחלט על מדיניות שילוב תלמידים בעלי צרכים מיוחדים בחינוך הרגיל – שלא ניתן ליישמה בכיתות גדולות. מנתונים שמסרה לאחרונה מנהלת המינהל הפדגוגי במשרד החינוך, לאה רוזנברג, לוועדה בראשות שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר, הדנה בימים אלה בהיבטים השונים של הטיפול בתלמידים בעלי צרכים מיוחדים במערכת החינוך, עולה ש-9.7% מתלמידי ישראל מאובחנים כתלמידים בעלי צרכים מיוחדים [כ- 130 אלף תלמידים] ורובם [79.3%] לומדים בבתי ספר לחינוך רגיל, כאשר לרשות המערכת עומדות בסך הכול כ-130 אלף שעות שילוב. רוזנברג טענה בוועדה, כי מדיניות השילוב היא מדיניות מורכבת, המצריכה הקטנת מספר התלמידים בכיתות האם הקולטות תלמידים בעלי צרכים מיוחדים, בין היתר בגלל עומס הדרישות ממורות כיתות האם הקולטות ילדי שילוב. על מורה שכזו נדרש "מעקב אחר תכנית הלימודים האישית, קשר שוטף עם מורת השילוב, תיאום בין הגורמים לקידומו של התלמיד - כל אלו בנוסף לתפקידה בשוטף כמחנכת ואחראית על כלל התלמידים". רוזנברג הדגישה, כי הקשיים שמציבה מדיניות השילוב בחינוך היסודי ובחטיבות הביניים, מתגברים בשלבי החינוך העל יסודי, בין היתר בגלל "זמן מורה מצומצם, מסגרות חינוכיות גדולות ותרבות ארגונית בעלת נטייה לשימת דגש על הישגים לימודיים".

לשון המספרים היבשה אינה משקפת את הקושי שמתארים מורים בשטח, בהתמודדות עם תלמידים מיוחדים בכיתות הרגילות. תלמידים היפראקטיביים למשל, יכולים 'לשגע' כיתה שלמה ולמנוע ממנה ללמוד. תלמידים מתקשים בקריאה, אם אין מתייחסים לצורכיהם בכיתה הרגילה, עלולים 'לפוצץ' שיעורים באופן קבוע. רשימת הקשיים היא ארוכה והיא, כך עולה מהדיונים בוועדת דורנר, מוכרת גם לראשי המערכת. המתחייב ממנה הוא שלא המורים, אלא ראשי המערכת היו צריכים כבר מזמן להציב כתנאי לקליטת תלמידים בעלי צרכים מיוחדים בחינוך הרגיל – את הקטנת מספר התלמידים בכיתות האם הקולטות תלמידים אלו.

* דיוני ועדת דורנר מופיעים באתר אוח של משרד החינוך