יאיר לפיד בוועידת החינוך - הנאום המלא

קודם כל אני רוצה להודות לכם על ההזמנה לדבר כאן היום. אני שמח להיות בכל מקום שבו מדברים על חינוך, ואני בעיקר שמח להיות בכנס שבכותרת שלו נמצאים המורים. אין מכובד בעיני מלהתארח בכנס של מורים.  לקראת פתיחת שנת הלימודים הבאה אנחנו נפרסם את מצע החינוך שלנו, אז זו הזדמנות להגיד כמה מילים על התפיסה החינוכית של "יש עתיד", ואני מודה למארגנים שנתנו לי אותה.
אני רוצה לחזור לרגע לשיעור הראשון. בואו נחזור רגע לדיון שלא מתקיים כאן, ונשאל את עצמנו את השאלה הראשונה של השיעור הראשון: מהי מטרתה של מערכת החינוך? מה אנחנו רוצים? כשאנחנו מכניסים את הילד שלנו לכיתה א', ויודעים שהוא הולך לבלות 12 שנים במערכת החינוך מה אנחנו רוצים שיקרה? האם יש לנו חזון אמיתי לגבי תפקידו של החינוך במדינת ישראל? למה אנחנו לא עוצרים ושואלים את עצמנו מהי המטרה, ואיך אפשר להשיג אותה?
המטרה היא ליצור פה מערכת חינוך שזוכרת שהילדים שלנו יחיו עד גיל 100 ויעברו שלוש קריירות; המטרה היא ליצור מערכת שבה התלמיד הכי חלש הוא חשוב לא פחות מהתלמיד הכי חזק; המטרה היא להפוך את המורה לגיבור תרבות, וגם לאפשר לו להתפרנס בכבוד; המטרה היא שבעולם רב תרבותי ופוסט-מודרני, שבו לכל אחד יש את הסיפור שלו, מערכת החינוך תגדיר מהו הסיפור של הישראליות, ושהיא לא תפחד ליצור מחדש כור היתוך שידע לחבר נכון בין התנ"ך לציונות ובין שלטון החוק לזכויות המיעוטים, ובין מורשת למאה העשרים ואחת.

זוהי המטרה, אבל כדי שהיא לא תשאר רק במישור העקרוני, צריך לחבר אותה גם ליעד שישקף אותה. והיעד שלנו צריך להיות שישראל תחזור להיות אחד מעשרת המקומות הראשונים בעולם בחינוך. ושהיה תעשה את זה בשני הפארמטרים הבסיסיים ביותר של החינוך: גם ברמה הלימודית, וגם בסגירת הפערים.
אחד מעשרת המקומות הראשונים בעולם, אפילו לא מקום ראשון, זה בלתי אפשרי? בוודאי שזה אפשרי. יש פה את הכוחות היצירתיים והיצרניים הטובים ביותר בעולם, אנחנו ה"סטרט-אפ ניישן" ואומת התלמוד גם יחד, יש לנו יותר חתני פרס נובל מספרד, פינלנד וכל מדינות ערב ביחד, יש לנו את 8200, אנחנו כותבים יותר ניירות מדעיים ורושמים יותר פטנטים לנפש מרוב המדינות, אז אנחנו לא יכולים להיות אחד מעשרת המקומות הראשונים בעולם בחינוך? בטח שאנחנו יכולים.
אבל בשביל שזה יקרה, אנחנו צריכים להפסיק לפחד משינויים. אנחנו צריכים להתייצב באומץ מול הבעיות המרכזיות של מערכת החינוך, ולהחליט שאנחנו לא מתעלמים מהן יותר.

אני רוצה להזכיר לכם במדינת ישראל קיימות היום מערכת חינוך שלמה, שכפופה באופן רשמי למדינת ישראל, שממומנת בידי מדינת ישראל – זה על חשבונכם! – שבה לומדים עשרות אלפי ילדים, שיעברו 12 שנות לימוד בתוך מערכת החינוך הישראלית הזו מבלי שהם ישמעו, ולו פעם אחת, את צמד המילים "מגילת העצמאות." אסור! אסור להגיד "מגילת העצמאות" במערכת חינוך שמדינת ישראל מממנת אותה. אסור להגיד צה"ל, אסור להגיד ציונות, אסור ללמוד מתמטיקה, אנגלית, מחשבים או כל דבר אחר שיאפשר לילדים האלה להיות יום אחד אזרחים יצרניים שמסוגלים לפרנס את עצמם ואת הילדים שלהם. למה אנחנו מקבלים את זה? למה מערכת החינוך מקבלת את זה? מה גורם לנו לעמוד מול אסון חברתי בהתהוות, ולהחליט שאנחנו לא עושים שום דבר בעניין? האם יש לנו את הזכות לא לעשות שום דבר בעניין?
התשובה היא לא. אז אנחנו צריכים לשנות את זה. בית ספר שבו לא ילמדו לימודי ליב"ה, לא יקבל אגורה שחוקה מהמדינה. אנחנו לא נממן בורות, אנחנו לא נממן אנטי-ציונות, ואנחנו לא נממן דור שלם שלא יצליח לפרנס את עצמו כי זה לא פייר כלפינו, וזה גם לא פייר כלפיהם. הם צריכים ללמוד עד גיל 18, ובגיל 18 כולם כולל כולם צריכים להתגייס לשירות צבאי או אזרחי, כי גם זה חלק מחינוך לערכים.

ובאותה מידה, האם יש לנו זכות להמשיך להתעלם מילדים בשכונה ד' בבאר שבע? מילדים בשכונת התקווה בתל אביב? מילדים ברהט או בבני ברק ואלעד? יש מושג חינוכי, רובכם מכירים אותו, שנקרא "מדד החינוך הדיפרנציאלי". למי שלא מכיר, מדובר במושג מסובך לדבר פשוט. מדד החינוך הדיפרנציאלי פירושו מחיר הפער. איזה חלק מהתקציב צריך להיות מיועד לזה שניתן הזדמנות שווה לילד בחצור או בואדי ערה, כדי לעזור לו לסגור את הפערים מצפון תל אביב או משכונת רחביה בירושלים? 
ועדת שושני קבעה שמדד החינוך הדיפרנציאלי צריך לעמוד על 26%. בעיני זה מספר נמוך. בעולם מדברים היום על 35%. אבל מדד החינוך הדיפרנציאלי האמיתי בישראל עומד כרגע על פחות מ-5%. שזה כלום, שזה אומר שמדינת ישראל אמרה לתלמידים המוחלשים והעניים בפריפריה, "אתם יכולים לקפוץ לי", לא מעניין אותי, לא חשוב לי, אני לא מתכוננת להשקיע בכם.
זה לא בסדר, אז אנחנו צריכים לשנות את זה. אם נער אתיופי בן שבע עשרה, עם עיניים חכמות, הוא שומר בכניסה לחניה של הקניון ליד הבית שלכם, זה כשלון חינוכי וכשלון ערכי. הנער הזה צריך ללמוד, ואם קשה לו כי עברית היא לא שפת האם שלו, והוא צריך לעזור בפרנסת המשפחה שלו, זה לא אתגר שהוא צריך להתמודד אתו לבד, זה אתגר שכולנו צריכים להתמודד אתו.
אנחנו חייבים להעלות את מדד החינוך הדיפרנציאלי ל-26% לפחות, כי הכסף הזה נמצא בתוך תקציב החינוך, ולהגיד לילד הזה "לא שכחנו אותך. לא שכחנו שתפקידנו לעזור לך. לא שכחנו שהמדינה אחראית על זה שתקבל הזדמנות שווה."
כי זו המסננת, זה נייר הלקמוס, זו הבדיקה שאנחנו צריכים לעשות מול כל נושא. האם זה מקרב אותנו למטרה, או מרחיק אותנו?

אנחנו צריכים לבחון כל מרכיב ומרכיב במערכת החינוך אל מול המטרה. האם העובדה שישראל היא המדינה היחידה ב-OECD שבה מורה צעיר מרוויח פחות מהשכר הממוצע במשק מקרבת אותנו למטרה או מרחיקה אותנו מהמטרה?
האם העובדה שבישראל יש 152 בחינות בגרות, שאנחנו שיאני העולם בבחינות, מקרבת אותנו למטרה או מרחיקה אותנו? כי מה שאנחנו צריכים באמת זה ארבע בחינות – מתמטיקה, אנגלית, הבנת הנקרא ומקצוע בחירה אחד. זה לא אומר שנוותר חלילה על הספרות והפיסיקה והתנ"ך, אבל אנחנו צריכים לתת אמון במורים כדי שהם אלה שייתנו את הציון בתעודת הבגרות במקצועות האלה.

האם המבנה הניהולי של משרד החינוך – בירוקרטיה מייאשת ומסורבלת ויקרה שבראשה שיטת המחוזות – מקרבת אותנו למטרה או מרחיק אותנו מהמטרה?
האם העובדה שיש בתי ספר שבהם ממיינים - לפי הציונים של הילדים, לפי המצב הכלכלי של ההורים, לפי צבע העור שלהם, לפי המבטא של אבא שלהם או לפי אורך החצאית של אמא שלהם, מקרבת אותנו למטרה או מרחיקה אותנו מהמטרה?

כדי לתקן את כל מה שטעון תיקון אנחנו צריכים להכריז על עשור החינוך. אנחנו צריכים להכריז על עשר השנים הקרובות כתקופה שבה אנחנו לוקחים את החינוך והופכים אותו למטרה לאומית. ואנחנו צריכים עוד דבר. אנחנו צריכים לחזור להאמין שזה אפשרי. שלושים שנה אנחנו כבר מסבירים לעצמנו שזה בלתי אפשרי. כל מתנגדי השינוי אומרים תמיד שארגוני המורים בחיים לא יסכימו, אני מסתכל על האנשים שיושבים כאן באולם ואני אומר לכם שזה להפך. אם יהפכו אותם לשותפים אמיתיים ארגוני המורים יהיו הראשונים להוביל מהפיכה חינוכית. אומרים שזה לא ילך כי הבירוקרטיה מסובכת מדי, שלמערכת הפוליטית לא אכפת, שמשרד החינוך הוא בית קברות של רפורמות ושל אנשים טובים. זה פשוט לא נכון, וזו תפיסה הרסנית של המציאות. כשאנשים אומרים לעצמם "שום דבר לא ישתנה", שום דבר לא משתנה. כשאנשים אומרים לעצמם, "עזוב, זה לא יקרה", זה באמת לא קורה. אין שום סיבה שזה לא יקרה, מפני שזה תלוי בנו. אני מאמין שיש לנו את הילדים הכי מוצלחים, ויש לנו מורים נהדרים, שלא הלכו להוראה בשביל הכסף אלא כי אכפת להם, ויש לנו מנהלים מקצועיים וראויים שאפשר וצריך לסמוך עליהם. המערכת רק זקוקה למנהיגות, ולהכוונה, ולמצפן - מוסרי, ערכי ומקצועי.
אנחנו צריכים בעשר השנים הבאות לבנות את החינוך בישראל סביב החינוך הציבורי. לא תהיה לנו שפה משותפת אם לא יהיה לנו חינוך משותף. מדינה מרובת קהילות כמו ישראל צריכה להתבסס על החינוך הציבורי כדי ליצור אתוס שיחבר אותנו. שלושים שנה כבר מדברים על ההבדלים בינינו, הגיע הזמן שנתחיל לדבר על המשותף.
זה לא יהיה קל.
זה לא יהיה קל וזה לא יהיה פשוט, ומי שרוצה לראות תוצאות מיידיות לא נמצא בשדה הנכון. בחינוך אין פתרונות פשוטים, ואין קיצורי דרך. אנחנו צריכים לדעת שרק עבודת שטח אמיתית, ארוכת טווח, חכמה, תשנה את החינוך הישראלי. אנחנו צריכים לדעת שתקציב החינוך הוא לא הוצאה, אלא השקעה. אפשר לעשות את זה. אנחנו יודעים איך לעשות את זה. היו לנו מספיק וועדות, עכשיו צריך ללכת, ולהתחיל לעבוד.
שמה של המפלגה שלי הוא "יש עתיד". כדאי שנגלה עניין בעתיד שלנו, כי אנחנו הולכים לבלות בו את שארית חיינו.
תודה רבה לכם.