גדרון טיולים / זהר אופיר

אחים קרובים אך רחוקים

גדרון טיולים / זהר אופיר

הזלזלת

בשבוע שעבר ראיתי אותו לפתע, לבן, רובץ בכבדות על בדי העצים בחורש הים-תיכוני הסבוך של הגליל העליון... שפשפתי את עיני בתימהון... הייתכן???

"אל תתמהו על השלג בניסן, אנחנו ראינוהו בסיוון"

כתובת  זו חקוקה הייתה – כך יודעות לספר האגדות – באבן המשקוף של בית הכנסת הקטן (להבדיל מזה הגדול – המוכר כל כך), אשר עמד בברעם העתיקה. 

אכן, מוזרה היא הכתובת... כך הייתי מהרהר ביני לבין עצמי עד... עד שבשבוע שעבר ראיתי אותו... הייתכן שזהו השלג עליו מדברת הכתובת???       

בלמעלה מ-40 מיני צמחים מטפסים נתברכה ארצנו. כמחצית מהם נמצאים בנופיו המגוונים של האזור הים-תיכוני. על-אף היותם בני משפחות רבות ושונות, כלומר – בני מוצא שונה, הרי הם בעלי תכונות רבות משותפות הנובעות מאורח החיים ו"מבנה הגוף" הדומה: כולם בעלי "גוף" עשבוני, הצומח במהירות ומאריך את אבריו באופן "בלתי פרופורציוני" לחוזקו, זאת משום המרדף האין-סופי אחר אור השמש הברוך – מקור החיים.

בהיותם – כאמור, חלשים, רכים וארוכים לא נותרו להם אפשרויות רבות, אלא שתיים: האחת – להשתרע על הארץ ו"לזחול" לאורכה ולרוחבה, זאת בתנאי שבית הגידול פתוח ומואר. השנייה – באזור החורש המוצל, שם אין ברירה – אלא להיצמד לצמח מעוצה (עץ למשל...), אשר הודות לרקמת העצה החזקה שלו יכול הוא לצמוח זקוף ולגובה רב ולהיות בטוח שבתחרות אל אור השמש זכה הוא ואין לו מתחרים.

אך... לאט, לאט (ולעיתים אפילו די מהר...) – הרחק למטה – על פני הקרקע, מזדחל לו חרש צמח עשבוני רך וקטן, שעצה אין לו ולהזדקף בעצמו אינו יכול, אך לעומת זאת פיתח הוא אברי אחיזה וכריכה משוכללים ויכולת צמיחה מהירה וכך בטרם הספיק העץ הגאוותן להניף את זר הניצחון – אחז בו זה הקטן, כרך את אצבעותיו הקנוקניות סביב ענפיו והופ... "רוכב" הוא כבר על כל צמרתו ומכסה אותה בעליו, פרחיו ופירותיו ושם את העץ בצילו.

בין המטפסים הרבים – נפגש המטייל בחורש הגלילי בשני מינים אחים בני משפחת הנוריתיים    (דווקא !), אשר גדול בהם הפער בין הופעתם הבולטת בסביבתם, לבין היותם מאד לא מוכרים. שניהם עונים לשם הסוג זלזלת, שניהם נושאים מכבדים גדולים של פרחים לבנים, אך שניהם – למרבה הפלא -  מרוחקים זה מזה כרחוק החורף מן הקיץ בעונת הפריחה שלהם.

האח הבכור – זלזלת הקנוקנות  - פורח בפרחיו הלבנים, הגדולים, המופנים כלפי מטה כפעמונים תלויים בלב החורף. בעת חשרת העננים האפורים, הכבדים מכסים את השמים מאופק עד אופק – נפלא לגלות את לובן הפריחה הבוהק מבעד לטיפות הגשם, מכסה את אמירי העצים כסוליסט מוחלט – יחידי בשטח בחודשים דצמבר – ינואר בטרם פרוץ סימפונית האביב בשלל צבעיה -  ריחותיה.

אך כיוון שחורפי הוא, הרי לא בגללו נזעקנו דווקא עתה אל נייר הכתיבה, אלא בשל אחיו הקטן: הזלזלת המנוצה.  שכן עתה – חצי שנה לאחר שקמלו פרחי החורף של זלזלת הקנוקנות, עתה כשחרבוני הקיץ שדפו בשרביהם את אחרוני פרחי האביב -  שוב לפתע מתכסים אמירי העצים בלובן הפריחה.

לרגע תוהה אתה - הייתכן...? שתי עונות פריחה כה קיצוניות לאותו הצמח?  אך במבט שני קל להבחין: הפרחים קטנים יותר (אך עדיין גדולים למדי) ופונים כלפי מעלה ולכל הכיוונים.

מבט שלישי מגלה ש...כן - גם זלזלת הקנוקנות, זו שפרחה באמצע החורף, גם היא מתבלטת עתה, לא בפרחיה – כי אם בעליה הבולטים בצהוב השלכת.

אכן בשעה שאח אחד משליך את כל עליו בשלכת קיץ – עומד האח השני במלוא הדר פריחתו הלבנה. הייתכן שזהו השלג שהם ראו שם בסיוון???

אכן שני אחים (מ)שונים.