ללמוד עם חיוך

ללמוד עם חיוך

האם "מותר" לשלב הומור בלימוד נושא רציני?

עובדה א' – ילדים אוהבים לשחק, להשתולל, לצחוק, לדבר, לרוץ, לקפוץ, לצעוק ובעיקר אוהבים חופש.
עובדה ב' -  ילדים לא אוהבים לשבת זמן רב במקום אחד ושיגידו להם מה לעשות ומתי לדבר.
עובדה ג' – ילדים סקרנים, פתוחים ואוהבים להכיר וללמוד דברים חדשים.
עובדה ד' – ילדים לא אוהבים שיעורי בית.
עובדה ה' – חוויה היא דבר ש"חודר פנימה", זוכרים ומבינים, שינון הוא דבר שמדקלמים.
עובדה ו' – יש עוד הרבה עובדות כגון אלו המצוינות מעלה.
 
בקיצור חברים וחברות, בית הספר הוא אולי לא הפתרון האידיאלי לילדים, אבל עדיין לא מצאו פטנט טוב יותר, שישלב מסגרת לימודית, חברתית ושמרטפית (לא נעים להודות, אבל גם זה חלק מהעסק) ושאלת מיליון הדולר, או לפחות המאה שקל, היא כיצד עושים זאת נכון.

כיצד גורמים לילד ללמוד הכי טוב שרק אפשר, מבלי לגרות אצלו את בלוטות ההתנגדות. סבתא שלי הייתה אומרת: "נו, מה לעשות, לראש נכנס רק דרך התחת..." אז נכון, בתקופת הצאר, זו הייתה השיטה במובן הרחב: יושבים כל היום ומי שלא משנן כמו שצריך, חייב להיות מספיק זריז כדי לחמוק מסרגלו של הרבי.

עברו חלפו שנים, התכנסנו בארצנו והסרגל, למרבה ההפתעה, עבר לשמש ככלי מדידה. ומה עם החינוך, או ליתר דיוק הלימוד בארצנו המתפתחת? ישנן חילוקי דעות בנושא.

יש האומרים שהתקדמנו וישנם הטוענים שנסוגונו. האחרונים, מגבים את דבריהם בסקרים עולמיים למיניהם המצביעים על הידרדרות תלמידנו בכמה מקצועות. למה זה קרה? כנראה כמה וכמה סיבות וגורמים, שחלקם ברור יותר וחלקם פחות.

אחת הסיבות לטעמי היא, שבית הספר הפך יותר ויותר לבית חרושת לציונים ופחות למקום חוויתי, שהלימוד בו הוא פועל יוצא של עשייה. הבסיס נמצא בבית הספר היסודי, שם רוכש הילד מיומנויות ראשוניות ומעוצבת חווית הלימוד. זוכרים את נער החידות מבומבי? את תשובותיו ידע על פי חוויותיו ולא משינון חומר בשיטת הסרט הנע. ומה עם גבעת התחמושת? היה זה עוד קרב אחד מיני רבים שהתחוללו במלחמת ששת הימים ואחד ממאות קרבות בכלל מלחמות ישראל, אבל על כמה קרבות אתם יודעים פרטים, כולל כמו שמות, כלי נשק, כמות הלוחמים, מבנה היעד ונגד מי לחמו, כמו שאתם יודעים על הקרב בגבעת התחמושת?
סביר להניח שעל מעטים אם בכלל. וכל זה למה? בזכות השיר. השיר המבוצע בביצוע דרמתי שפרטיו נשארים חרוטים בזיכרון.

ומה אתם זוכרים טוב יותר, שיעור מונוטוני בהיסטוריה, או סרט על נושא היסטורי כגון הטיטאניק, הגשר על נהר קווי וכו'? החוויה. הוויזואלית, השמיעתית, העשייתית, היא הדרך הטובה ביותר ללמוד דברים. נכון, לא קל להמציא בכל פעם ולכל שיעור "משהו יצירתי", אבל בהחלט ניתן וחשוב לגוון ולשלב סוג כזה של לימוד והוראה. אנו ב"חינוך בחיוך", רואים לנגד עינינו את החוויה כמנוע ללמידה, תוך מתן דגש על הפן ההומוריסטי, שהרי מי לא אוהב לצחוק ולחייך.

לא אפרט כאן את חשיבותו של הצחוק לבריאות הגוף והנפש. כבר עשו זאת לפני ואפילו די טוב. יחד עם זאת כקומיקאי וכמחבר ספרי הומור, אני נתקל פעמים רבות בילדים, הזוכרים פרטים לכאורה "לימודיים" בזכות ההומור. לא פעם, במפגשים ובירידים למיניהם, ניגשים אלי ילדים ומצטטים בפני חרוז כמו: "שמעתם מה קרה בבאר שבע? גמל אכל אוטו ורבע", או: "שמעתם מה קרה בחיפה? בנמל בקרה בת הים היפה".

משפטים מתוך ספרי: "שמעתם מה קרה? טיול מצחיק בישראל", ספר המספר בהומור וחריזה על מקומות בארץ ישראל. מעבר לסיפוק האישי, הציטוטים הנ"ל, נותנים לי להבין שבאמצעות ההומור והחרוזים המצחיקים, הצלחתי ללמד אותם על אותם מקומות. כנ"ל לגבי סדנת "קווים לציונות" בה ילדים לומדים לצייר קומיקס של דמויות מפורסמות מהציונות, סדנה שזכתה להיות הסדנה הפופולארית והמבוקשת ביותר במוזיאון הרצל בירושלים. הילדים נהנים וגאים בעובדה שהצליחו לאייר את הדמויות, צוחקים למשמע סיפורים משעשעים על אותן דמויות, ובסופו של דבר נשארים עם ידע אותו יזכרו, בזכות החוויה. כמוה גם סדנת "העפלה בהפעלה", המלמדת על ההעפלה באמצעות משחקי תיאטרון משעשעים ועוד.

אנו, אמנים מתחומים שונים, הן אומנות הבמה והן אומנות פלסטית שמנו לנו למטרה ללמד ילדים תכנים "רציניים" בנושא ארצנו, מולדתנו, שפתנו ומורשתנו, בדרך של הומור חוויה, כי כך אנו מאמינים, לומדים וזוכרים טוב יותר והתוצאות עד כה מוכיחות כי לא טעינו.