מחקר: לדחייה חברתית בביה"ס השלכות פסיכולוגיות ארוכות טווח

בשנים האחרונות מנסים חוקרים ואנשי חינוך לחקור את תופעת ההצקה, ההתעללות והדחייה בתוך קבוצת השווים בביה"ס ולמצוא מהן השלכותיה על התלמידים. מחקר לתואר שני באוניברסיטת בן גוריון, שערכה רותם שטינברג, בחן באיזו מידה חוויית דחייה חברתית בגיל ההתבגרות תיתפס בבגרות כאירוע טראומטי. המחקר מצא, כי כשליש מהנחקרים חוו דחייה חברתית בגיל התבגרות. המחקר גם מצא, כי מחצית מהנחקרים שחו דחייה חברתית בגיל ההתבגרות תפסו את האירוע כבעל השפעה ניכרת על חייהם בבגרות. אוכלוסיית המחקר כללה מדגם של 192 סטודנטים לתואר ראשון: 63  מהם חוו דחייה חברתית בגיל ההתבגרות ו-129 לא חוו דחייה חברתית, אך חוו אירועים טראומטיים אחרים. לנבדקים הועבר שאלון שבדק 8 מדדים: משתנים דמוגרפים, אירועי חיים, דחייה חברתית, הפרעה פוסט-טראומטית, דיכאון, מצוקה, הימנעות חברתית, תחושת יכולת ואמון בתמיכה חברתית פוטנציאלית. המחקר מצא קשר שלילי בין מצוקה פסיכולוגית, כמו הפרעה פוסט-טראומטית, דיכאון, מצוקה והימנעות חברתית, לבין משאבים אישיים, כמו תחושת יכולת ואמון בתמיכה חברתית פוטנציאלית: ככל שגברה המצוקה הפסיכולוגית היו המשאבים האישיים מצומצמים יותר. לא נמצא הבדל ברמת ההפרעה הפוסט-טראומטית בין שתי קבוצות המחקר. הממצאים נדונו לאור האפשרות שההפרעה הפוסט-טראומטית כתוצאה מהדחייה החברתית בגיל ההתבגרות הפכה עם הזמן (לאחר תקופה של 12 שנים בממוצע) לדיכאון. 
ממצאי המחקר מצביעים על כך שלחוויית הדחייה החברתית בגיל ההתבגרות השלכות ארוכות טווח על מידת רווחתם הנפשית של המתנסים בה, ויש בה פוטנציאל גבוה להתפתחות הפרעה פוסט-טראומטית, דיכאון, או מצוקה והימנעות חברתית. החוקרת מצביעה על הצורך לפתח תוכניות התערבות במסגרת ביה"ס למניעת ההתנסות בדחייה.
מתוך: אתר מרכז המשאבים של מינהל חברה ונוער.