20/11/2017
בנק יהב מעודכן
טבע מעודכן
בדים קטן
סמינר קיבוצים מעודכן

נאום שר החינוך בעצרת לזכר רבין

8/11/2009

כבוד נשיא המדינה השר שמעון פרס, שר הביטחון מר אהוד ברק, יושבת ראש האופוזיציה הגב' ציפי לבני,  ראש העיר שלי ידידי רון חולדאי, משפחת רבין, אזרחים ואזרחיות ישראל,

 

כל אחד מאיתנו זוכר איפה היה ומה עשה כשנודע לו דבר הרצח שאירע כאן לפני ארבע עשרה שנה. הזיכרון חי. זיכרון אותם רגעים שבהם נצרב ליבנו וחווינו בעוצמות רגשות של זעם, חרון, אין אונים  ובושה גדולה. בליל הרצח ובימים שלאחריו בכה כל אחד מאיתנו יותר מפעם אחת.

אני זוכר את מנחם דמתי, הנהג המסור של ראש הממשלה, מתאר את הרגעים בהם הבהיל את יצחק רבין, לאחר שנורה, לבית-החולים איכילוב. את תיאור חילופי הדברים בינו לבין ראש הממשלה הפצוע, את אנחותיו. דמתי דיבר - ואני בכיתי. דמעות של זעם על ההשפלה שהושפלנו כולנו. איך נרצח לוחם וקצין, רמטכ"ל צה"ל, שר הביטחון, ראש הממשלה הנבחר של ישראל על ידי מנוול בלב עירנו, העיר העברית הראשונה.

 

גבירותיי ורבותי,

מחנה גדול ורב, כואב וזועם על הרצח,  הודר ונדחק החוצה מאוהל האבל זמן רב מדי. אנשים שלא הסכימו עם דרכו הפוליטית של רבין בשנותיו האחרונות, אבל העריכו  וגם אהבו אותו מאוד ובודאי שהתמלאו פלצות מהרצח. אצבע מאשימה הופנתה כלפי מחנה פוליטי שלם ומנהיגיו – ציבור גדול, נאמן, דמוקרטי, פטריוטי. זה היה שגוי, בלתי מוצדק וחסר-תוחלת. ארבע עשרה שנים חלפו והגיעה העת להושיט יד איש אל אחיו, כי זהו אבל של העם כולו והרצח פגע בערכים המשותפים לעם כולו. כי יצחק רבין היה אדם שהביוגרפיה המפוארת והמגוונת שלו יכולה לכנס תחת כנפיה את כל הרבדים בחברה הישראלית. כי מגיע למנהיג הזה שהעם כולו, על כל גווניו, יתאבל עליו.

באוהל הגדול הזה יש מקום לכולם, למעט שוליים קיצוניים של החברה הישראלית. הגיע הזמן להרחיב את יריעות האוהל ולהזמין את כולם לעשות את מה שכולנו עשינו בלילה הנורא ההוא- להתאבל ביחד, לזכור ביחד, להישבע ביחד שנחזיר את ישראל לעצמה ולערכיה.

 

השאלות היו ונותרו כבדות ומורכבות: איך נגיע לשלום? איך נבטיח את עתיד ישראל? אלה מטרות המשותפות לכולנו. יש ויכוח על הדרך להשיגן. ויכוח שנוגע בדברים הכי יקרים לנו וברבדים הכי עמוקים של קיומנו. כולנו רוצים להבטיח את עתיד ילדינו ולשמור על מדינת ישראל ועל בטחונה מפני אויבים רבים שחותרים עדיין להשמידה. ויכוח שנוגע לחבלי ארץ-ישראל שהם ערש  לידתו וכור מחצבתו  של העם היהודי.

ויכוח - איך להגיע לשלום? ההגעה לשלום אינה תלויה רק בנו וברצוננו. ממשלת ישראל  רוצה היום לחדש את התהליך המדיני. אם  תהיה שעת-רצון בקרב שכנינו – הם יגלו מולם ממשלה ישראלית שרוצה ומוכנה להתקדם לשלום.

 

אמת, הויכוח הזה  קשה. רבים בטוחים שהצדק המוחלט איתם. שיריבם הפוליטי שוגה  ודרכו מסוכנת. נכון, בויכוח נוקב קשה, אולי בלתי אפשרי, להשתמש רק במלים מתקתקות ופייסניות.

 

אבל יש שני דברים שאי אפשר לקבל ושצריך להיאבק נגדם.

 

האחד – הדה-לגיטימציה של הדעה האחרת ושלילת תום הלב של בעל הדעה המנוגדת. נקודת המוצא חייבת להיות שכולם רוצים בטובת המדינה, כולם חיים באמונתם לגבי עתיד ישראל.

מי שמטיח בחברו, למשל, את המלה "בוגד" מנסה להכתים את תום הלב והמניע שלו ומבקש לעשות דה-לגיטימציה לדעה שונה באמצעות השחרת היריב.

 

הדבר השני שלא נקבל הוא העמדת דעה פוליטית או אידיאולוגית מעל החוק ומעל הדמוקרטיה. חובה לומר בקול צלול: אין אידיאולוגיה שעומדת מעל לחוק ומותר בשמה להפר חוק או לפגוע בדמוקרטיה! הרוב יכול לשגות. אבל אין דרך אחרת בחברה לקבל החלטות וצריך לחנך לכך. החוק הוא חישוק שמחזיק את החברה ביחד. הוא אינו בגדר המלצה.

אין דעה שבשמה מותר להרים יד. עבריינות אידיאולוגית היא המסוכנת מכולן משום שהיא מסכנת את עצם הדמוקרטיה וחותרת תחת אושיות החברה. וחייבים לשים דגש על המאבק באלימות. אנו חיים בחברה רווית אלימות, אבל לא נכנע לאלימות! נגלה אפס סובלנות לאלימות בכל מעגלי החיים!      

 

עלינו להיאבק ביחד לחברה ישראלית טובה יותר, צודקת יותר, שיוויונית יותר, כפי  שחלם ולחם רבין שתהיה. נשמור על רוחה החופשית של ישראל. על סובלנות כלפי האחר והשונה. על כבוד האדם – ללא אפליה מטעם כלשהו. ישראל שנלחמת בשחיתות, באלימות, בבורות ובקריאת תיגר על שלטון החוק. ישראל שמשקיעה בחינוך, כפי שרבין האמין ועשה, כי החינוך הוא העתיד שלנו, הוא הביטחון הלאומי  האמיתי. חינוך טוב, לדעת, להשכלה ולערכים, מבטיח את העתיד יותר מכל טנק או מטוס. החינוך הוא המפתח לעתיד טוב יותר. ישראל ששומרת על  אופייה הדמוקרטי ועל פניה האנושיות. ישראל שיש בה יותר שוויון הזדמנויות לאזרחיה : נשים וגברים, עולים וותיקים, יהודים וערבים, פריפריה ומרכז. ישראל שבה נערה ונער יוכלו לממש את חלומותיהם בלי קשר למקום ולמעמד שנולדו בו.

 

 לא ויתרנו ולא נוותר על חלומנו שישראל תהיה חברת מופת,  "אור לגויים". כן, התרחקנו מכך. אבל על כך חלמו הרצל, ז'בוטינסקי ובן-גוריון. כך חלמו גם יחד זרמים שהיו מרוחקים זה מזה: הציונות הרוויזיוניסטית, הציונות הסוציאליסטית, והציונות הדתית. זאת המשימה שלנו ואנחנו יכולים לעשות זאת. 

יש לשנות הלכי רוח שהשתרשו.  למשל, זה שנבנה כביכול סביב האימרה המיוחסת לבן-גוריון "לא חשוב מה שהגויים יאמרו-חשוב מה שהיהודים יעשו". (אגב, יש אינספור ציטוטים של ב'ג הפוכים בתוכנם). נכון,חשוב מה שנעשה. אבל האם לא חשוב מה שהגויים יאמרו? חשוב מאוד. אנחנו חלק מהעולם. יש מגבלות אובייקטיביות לכוחנו ולרצונותינו. לישראל יש ידידים בעולם. יש בעולם אוהבי ישראל , לא רק אויבי ישראל. חשוב לנו מה חושבים ידידינו ואנחנו צריכים להיות קשובים להם, גם כאשר יש לנו ויכוח איתם. אל לה לישראל להיקלע לבידוד  מדיני. עליה להתמודד בזירה המדינית בעיניים פקוחות.

 

נזכור את יצחק רבין שמגיל צעיר נשא נשק להגנת עמו, להקמת מדינת ישראל ולשמירה עליה. פטריוט ישראלי שהקדיש את חייו לביטחון ישראל. שרצה בכל מאודו להביא שלום לארץ. נזכור את הרצח המתועב שהיה גם ניסיון התנקשות  בדמוקרטיה הישראלית וברוחה של ישראל. נבטיח לעצמנו שנעשה את הכל כדי שישראל לא תגיע פעם נוספת לשפל כזה. נזכור שכדי לשמור על כל מה שיקר לנו- על מדינת ישראל ועל המשטר הדמוקרטי- צריך להיאבק ואסור לקבל דבר כמובן מאליו.

 

יהי זיכרו של יצחק רבין ברוך.
הדפסשלח לחבר הוסף תגובה
דרונט בניית אתרים
השתלמויות מורים | לימודי חינוך | תוכניות העשרה | הפרעות קשב וריכוז | עיצוב סביבה לימודית | ספרי לימוד | עזרי לימוד | מחשבים בחינוך | ציוד עזרה ראשונה | קורס עזרה ראשונה | טיפול בעזרת בעלי חיים | למידה מתוקשבת | אומנויות הבמה | הצגות לילדים | רפואה משלימה | אימון אישי לילדים | יעוץ כלכלי | טיפול בהפרעת קשב | ספרי לימוד משומשים | אבטחת טיולים | תואר ראשון בחינוך | חינוך