דו"ח: מערכת החינוך הישראלית - בידול, אי שוויון ושליטה מתרופפת

בדו"ח נטען, בין היתר, כי הכוחות הדינאמיים ביותר בתחום החינוך מצויים מחוץ למשרד החינוך ולא בתוכו. מחברי הדו"ח מצביעים על שני הכוחות הדינאמיים ביותר בתחום החינוך: השכבה העירונית המבוססת, היודעת לנצל את נסיגתה של המדינה כדי לטפח עבור ילדיה בתי ספר אליטיסטיים מתבדלים; המפלגות החרדיות, שמערכות החינוך שלהן מתרחבות בשל ריבוי טבעי גבוה ובשל הצטרפות גוברת של משפחות מעוטות משאבים, בעיקר מזרחיות.
מחברי הדו"ח טוענים, כי המדינה אינה יוצאת להגן על סמכויותיה ואף מקדמת בעצמה מגמה של ביזור במערכת החינוך. לטענתם, המדינה הסתפקה בדרך כלל במתן לגיטימציה בדיעבד למרבית מהלכי ההתבדלות של המעמד הבינוני והגבוה: המדינה לא פעלה בתקיפות לאכיפת האינטגרציה בחטיבות הביניים; נתנה את ברכתה בדיעבד לכניסת כספי הורים למערכת; פתחה את אזורי הרישום; עודדה את היזמות הפרטית.
זאת ועוד, מזה למעלה מעשר שנים פועלת המדינה לבזר את סמכויותיה באמצעות העברתן לבתי הספר, זאת על אף שמרביתם אינם מסוגלים לכלכל את מעשיהם בעצמם. אחת הסיבות לכך היא הקושי בגיוס משאבים נוספים מעבר לאלו שבתיה"ס מקבלים ממשרד החינוך. התוצאה היא שקבוצות של אזרחים נוטלות לעצמן סמכות להקים חומות של בידול - מעמדי, לאומי, עדתי, או דתי, בתוך מערכת החינוך הציבורית - האמורה להיות פתוחה לכל. הדבר נעשה מבלי להסתכן כלל באובדן ההכרה של מדינה והמימון הממשלתי.
טענה נוספת המועלית בדו"ח היא, שגיוס משאבים עצמאי הפך להיות נורמה מקובלת במערכת החינוך, תוך יצירת פערים כלכליים משמעותיים בין המוסדות השונים. אחת התוצאות של גיוס המשאבים העצמאי היא, שאיש אינו יודע מהו התקציב בפועל של כל אחד מהמוסדות. תוצאה נוספת היא, שמנהלי בתי ספר נאלצו להפוך ל"ציידות משאבים" במקום להתרכז במלאכת ניהול ההוראה.